בגובה הכידון

מיר"ב – מורשת קרב

// 05.12.2006 // כל הפוסטים, מגזינים

צלם: פליקס ברון, פורסם בירחון "אופניים" יוני 2006

היה היה

פעם, לפני הרבה שנים, סופרו בלילה מסביב לאש הבוערת צ`יזבטים ומעשיות חמקמקות על יער קסום המכיל אינספור שבילים נחשקים ונסתרים הידועים אך למתי מעט."וורנלנד", כך נלחש בחשש, הוא מקום הידוע רק לקומץ נבחרים כאשר קשרים מהסוג הנחשב ביותר, כולל יחסי קרבה עם מקובלים כבדים בסצנה, היו נדרשים על מנת לרכוב ביער הנחשק. אם הגעת לבד למקום, יכולת אולי להבחין בכניסה לסינגל פה ושם, אך רק מוביל או בן המקום שהכיר אותו על בוריו הפיק רכיבה משכרת ובלתי נשכחת של שעתיים עד שלוש. הגמול היה ממכר, הדופק בשמים, והחיוך לא מש מהפרצוף שבוע.

עד מהרה, נפוצה השמועה והתורה וברבות השנים נודע המקום בשמו הרשמי יער עופר או מרכז מיר"ב, אתר רכיבה השמור בפינה חמה בלב רוכבי אופני ההרים בשנים האחרונות. גם היום ניתן לצפות במאות רוכבים שטופי זימה מכל הסוגים העולים לרגל אל מיר"ב במהלך כל סופשבוע, או מתייצבים לתחרויות הנערכות שם, ויד נעלמה פותחת ומתחזקת את סינגליו באדיקות ובאהבה רבה. השמות, וורן, הסלע שלג`ואל, הגוזמת, ה-Bones, דארקנס וכדומה, עברו מפה לאוזן, כך גם מיקום הסינגלים, שהועבר בתורה שבעל-פה, ועד מהרה הפך המקום לאתר רכיבה Mainstream אמיתי, אשר ניפק סינגלים משובחים לכל סוגי הרכיבה לדורותיה ואף נחשב לערש הפרירייד הישראלי אי שם בסוף שנות התשעים.

מאז פתחו בוני סינגלים עלומים לא מעט אתרי רכיבה נוספים ברחבי הארץ, אך למרכז מיר"ב שמורה הבכורה כ"מֶכָּה" של קהיליית רוכבי ההרים הישראלית, אייקון תרבות אמיתי, האתר הראשון שנבנה במיוחד עבור אופני הרים ושממנו צמחה לה תורת רכיבת הסינגלים והתפשטה לכל הארץ כאש בשדה קוצים.

בקלות הכמעט בלתי נסבלת של שליחת יד לדלפק הקבלה בחנות האופניים הקרובה למקום מגוריך, ניתן היום לרכוש בעשרות מעות בודדות מפות שבילים מפורטות ביותר של יער עופר. לא צריך יותר להשתייך למועדון מקובלים, לתחזק קשרים ולנבור באינטרנט בחיפוש אחרי מסלולים וקבצי GPS. כל רוכב, מתחיל ומיומן כאחד, מסוגל היום לשוטט באופן עצמאי ובעזרת המפה לתור את המקום על סינגליו שהפכו מזמן לקלאסיקה. כך, באחת, הופקעה זכות הראשונים של גיבורי המקום, והולאמה. אבולוציה. היסטוריה בהתהוותה. הללויה.

רגע לפני שדור הדינוזאורים מתמעט, ולרוכבים הצעירים מרכז מיר"ב יהיה לא יותר מעוד אתר ממופה כדבעי שניתן לרכוב בו, נעצור לרגע, על מנת להעניק Respect להיסטוריה, נספר את מעללי גיבוריה ונתאר לכם את אלו שבנו אותה מאהבה והעניקו לנו את המקום למשמרת, לא בלי חששות וחבלי לידה כואבים. ננסה להבין גם את משמעות הפיקדון שקיבלנו לידנו ואת האחריות הרובצת על כתפינו בלשמור כבבת עיננו על יער עופר ועל אתרים דומים בארץ ולהמשיך את אבולוצית תרבות אופני ההרים לתפארת מדינת ישראל לדורותיה. כי בלי לדעת מאין באנו, לא נדע אנה נלך.

הלוחש לעצים

"אתה רואה? זה מה שסיפרתי לך", הצביע וורן פפּרָיור, 43, על הגשר בסינגל הגוזמת, "תראה איך פתחו פה את הקו. פעם אפשר היה לעבור רק על הגשר, כי היה פה עץ שנפל לרוחב. אז מה, הזיזו את העץ ועקפו את הגשר, כי אופנועים לא יכלו לעבור עליו, ונוצר פה ממש דאבלטרק", כאב וורן את הסיבוב ששונה בסינגל. ג`ואל אובדוב, 46, חברו הנאמן והנחבא אל הכלים הנהן בהסכמה. לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי לרגע, שאולי לא הייתי מסוגל לספר לכם את סיפור המעשה אלמלא אותו צעיר דרום אפריקאי פרוע בן 22 בשם וורן, שהגיע לארץ במסגרת עבודתו כטבח ביאכטה באילת, היה צריך לטלפן דחוף לבוס במסיבה בקיבוץ עין כרמל ועקב כך פגש את אשתו, ובום מאז הוא פה יותר מ-20 שנה, מבוית לכאורה ועם שלושה ילדים. מאמינים בגורל?

הבטתי בהם, שוב מנסה להבין את הזוג השקט הזה, זיווג קצת מוזר של צמד מתנדבים בקיבוץ בעלי אופי שונה, שהיו יוצאים לרכיבות ביחד בעבר הרחוק בשביל הפאן, אחראים לרוב הבנייה במרכז מיר"ב ובעלי תפקיד מרכזי בהיסטוריה של המקום ובתרבות רכיבת השבילים הישראלית בכלל. המשכנו לשוחח תוך דיווש סיור בקלאסיקות של היער, העלייה של ג`ואל, הגוזמת, הרואד-גאפ וכדומה.

ג`ואל הוא מקולורדו ספרינג ארה"ב, ולא ממש רוכב הרבה היום. הוא מודע לעובדה שאנשים פחות מכירים את פועלו לצד חברו, אבל מעיד על עצמו שהוא מעדיף את אחורי הקלעים.לאחר שנים רבות כקיבוצניק, ג`ואל עובד למחייתו בהיי-טק בתחום מחשבי השקיה לחקלאות ושומר על קשר עם הענף דרך ארגון תחרויות, ובל נשכח שהבן אדםשופט UCI בינלאומי מוסמך בתחרויות בארץ ובחו"ל. החיבור לוורן, איש אופניים טוטאלי, התבסס על חברות טובה, רכיבות אחה"צ באזור, מנוחה והתאוששות בזולה סודית בסינגל מדרון אדום שבה גם איפסנו כלי עבודה לבניית סינגלים, ועוד כמה דברים וחזרה הביתה בכיף. עם השנים שיתפו השניים פעולה בארגון מספר רב של תחרויות, וחשוב יותר לסיפורנו, בבניית יותר מ-56 סינגלים ביער עופר.עם הזמן חלק מהסינגלים התאיידו או התחברו להם והיום קיימים יותר מ-24 סינגלים ביער.

"עץ אחד לא חתכתי פה בחיים, סלע אחד פה לא הזזתי בחיים. בחיים." חזר ואמר וורן בפגישתנו הקודמת שבה שתינו בירות וליהגנו על בניית סינגלים ואופניים. "רוכבים חתכו איזה עץ פה, אחד, אלוהים אדירים, עץ גדל פה 25 שנה, הורידו אותו ב-5 דקות כדי לחסוך שנייה בסינגל. עצוב… חצי שעה עבודה על הסינגל הייתי פותר את זה". הכאב ניכר היה בבחור הזה שכולו לב ונשמה ואני מגלה להפתעתי פן אמוציונאלי בכל הסיפור. עם ההכרה שהעולם מתפתח ושיער עופר ושלל סינגליו ידוע וחשוף לציבור הרחב, התרשמתי שוורן רוצה להעביר דרכי כמה מסרים חשובים על מערכת היחסים העדינה בין רוכבי האופניים לטבע. זה התקשר לי מיידית עם מה שסיפרו לי עליו חבריו – שהוא היה גנן, שהוא יערן אמיתי, בעל תקשורת עם היער, סט חוקים פנימיים, ראייה רחבה של השתלבות וחיים בשלום עם הטבע. כל זאת מאוד משפיע על הרכיבה שלו מה שאומר שלרכוב אחרי וורן, זה לראות זרימה בהתגלמותה, מתוך הבנה טוטאלית של היער.

היה או לא היה סינגל?

מסתבר שבתחילת הענף היתה משוואה ברורה בין תחרות אופני הרים לרכיבה. הספרים היו מועטים ולא היה מידע זמין וקהילייה עשירה באינטרנט כמו היום. קונים אופניים ואיפה רוכבים? בתחרות. למשל, לפני כניסת הסינגלים לענף התקיימה ב-1994 תחרות בגעש שאת המסלול שלה תכנן רם גולומביק. רם, שבין היתר התמחה באימון ספורטאים, בנה מסלולים עם דגש על אתגרים פיזיים אך ללא סינגלים. בתחרויות סובב הגליל שהתקיימו באותן שנים, היו מסלולים טכניים אבל שוב, ללא סינגלים. ואז ב- 1995, מועצת חוף כרמל קיימה תחרות שהתחילה בקיבוץ עין כרמל באולם הספורט. גם את המסלול הזה תכנן רם גולומביק. וורן מספר ש"המסלול התחיל בצד המערבי של כביש 4, והמשטרה עצרה את הכביש לזינוק. המסלול עבר במטעי בננות ועלה באחת הוואדיות ואז רם עשה את מה שעוד לא היה בארץ, סינגל טרק בתחרות אופני הרים. כולם היו בהלם." וורן מנסה לאתר את שם הסינגל Crazy Horse במפת יער עופר של שבילנט ללא הצלחה. "ליד העלייה `אמא של מרטין`, פה ליד `מזרון אדום`, עלינו את ה`אפי-ליידי` ותוכנן לרכוב את הרכס כאן (מצביע). באותו יום היה טיול סוסים ואחד מהרוכבים ירד והפך את השלט שעה לפני התחרות. הסימון השגוי הפנה את הרוכבים לסינגל קשה בעלייה נוראית שחלקם הגדול הלכו אותו ברגל. אגב, הסינגל היה שביל סוסים פרות מן המוכן, הוא לא נבנה במיוחד לתחרות. המשכנו והקפנו את כרם מהר"ל וכן הלאה, חזרה לעין כרמל. רכבתי 14 ק"מ עם פנצ`ר. מסלול מאוד קשה אבל היה מדהים. פשוט מהפיכה."

שנה מאוחר יותר, מועצת חוף כרמל קיימה תחרות נוספת והפעם על הניהול הופקד מרטין גודברג מ"כל-נוע" אשר חבר לוורן, הממונה על תכנון המסלול. מכיון שהדרישה היתה מסלול מעגלי שלא חוזר על עצמו ולא כולל רכיבה על כבישים, נבנו מספר סינגלים באזור חוות מכורה ליד כרם מהרל. "אט אט בשבועות שאחרי התחרות, הרוכבים חזרו למקום לרכוב את המסלול ואת הסינגלים" הסביר וורן. לאחר שנתיים, נערכה במרכז מיר"ב תחרות גדולה וססגונית בחסות ערוץ טלוויזית האקסטרים AXN בהשקעה עצומה יחסית לתקופה, שכללה גם ייבוא רוכבים מחו"ל ומגוון פעילויות. וורן וג`ואל המשיכו במרץ את מהפכת הסינגליזציה של התחרויות ותכננו מסלול אתגרי שכלל סינגלים משובחים. לאחר התחרות הזו התחיל המירוץ אחרי סינגלים מכיון שבלעדיהם התחרויות פשוט לא היו אטראקטיביות. ממש מהפך. בהמשך הענף נהיה יותר גדול מהתחרויות, הרוכבים וחבריהם היו חוזרים לרכוב את המסלולים, מפיצים את הבשורה ולמעשה יוצרים את הסחף שמשך פנימה רוכבים עממיים. לא מעט אתרים בארץ, כגון משגב,מירב, חניתה, ביריה, מנרה, בן שמן וכן הלאה, התפרסמו עקב תחרויות מסוגים שונים שנערכו בהם.

איך עושה פרה?

תארו לעצמכם שוורן וג`ואל היו רוכבים בשנים הראשונות להכרותם באזור רק בדרכי עפר, בלי להיתקל ברוכבים ובלי לחשוב בכלל להיכנס פנימה ליער. ובכן, לא עבר הרבה זמן, ופעילות בניית הסינגלים הפרטית שלהם התפשטה במהרה למגרש האחורי שלהם ביער עופר. וורן מספר שג`ואל עבד בלול והוא בגינון ובזמן הפנוי הם החלו לבנות סינגלים כמו זה שיוצא מגן השעשועים במיר"ב לכיוון צפון ונקרא Bumpy Single Track (קיים גם כיום) בגלל שהוא עולה ויורד לסירוגין. "לאחר שנה בילינו שעות ארוכות בשמש בבניית ההמשך למטה לוואדי, במסגרת תחרות שתכננו, ולא הרבה מכירים את הקטע האחרון הזה, כי קק"ל שמו גדר ומת הסינגל"

בתחילה הם התבססו על מסלולים להולכי רגל של קק"ל, שלא היו רכיבים, "אז באנו עם מזמרה וקצת ניקינו אותם. אבל הסינגלים של קק"ל בעייתיים כי לא ממש אכפת להם (למתכנני המסלולים) שזה לא זורם," מסביר וורן, "לעומת זאת פרה שהולכת בטבע, תמיד זורמת, והיא לעולם לא תפנה ימינה או שמאלה 90 מעלות, אין דבר כזה. פרה הולכת רגל לצד רגל לעומת, סוס שהולך רגל לפני רגל, ולכן סינגלים של פרות ושל סוסים הם דברים שונים לגמרי. סינגל של פרות יהיה בדר"כ ברוחב 25 ס"מ, כבוש… ותמיד זורם, כי פרה לא תטפס מעל סלע. סוס לעומת זאת יכול לעבור מכשולים שאופניים לא יכולים לעבור. לכן רוב הסינגלים שבנינו מתבססים על שבילים של פרות. הבעיה היחידה היא שמכיון שהפרה הולכת עד גובה 1.20 מטר, שזה עדיין נמוך לרוכב אופניים, נאלצנו לנקות את הסינגל עם מזמרה במטרה להרים את הנוף של הסינגל, וכל זאת מבלי להזיז עצים כמובן, רק גיזום קל שנדרש". היום, מחייכים החברים, הפרות הולכות גם בסינגלים שוורן וג`ואל בנו.

צ`יזבט הגוזמת

הקשבתי לוורן בסבלנות רבה, נשבע שהקשבתי, אך הטיק העצבני ברגלי השמאלית הזכיר לי ללא הרף, שאני חייב לשמוע, ועכשיו, כיצד נוצר אחד הסינגלים היפים הידועים והקלאסיים ביותר בארץ. הסינגל הקסום הזה רץ כקילומטר בחורש טבעי, בסדרה שלסיבובים ממכרים בתוך הסבך. בתפריט סלעים, שורשים, קפיצות קטנות ובעיקר מנות קטנות של אושר שמחולקות ע"י פיות מקסימות לאורך המסלול עד לסיומו. זהירות, הסיפוק יכול להגיע לרמות לא חוקיות, ותלוי ישירות בטכניקה ובמהירות. בסיומו יוצא הסינגל למדף סלע מרהיב המשקיף על נחל מערות וחובר למסלול מעגלי ואתגרי המציע עליות טכניות קצרות אך קשות, גינות סלעים, שיפועי צד, רכיבה על פי תהום וסיבובים חדים עד לחזרה למדף הסלע. אפשר לחזור במעלה הגוזמת או לרדת בדארקנס הטכני. קלאסיקה.

"ובכן" נעתר וורן לתחנוני ברצון, "הגוזמת היה שביל של קק"ל מסומן באדום, בשמורת הטבע של נחל מערות, שהולכי רגל מעולם לא הלכו בו כי הוא היה סגור לחלוטין, סבוך, מלא קוצים וחסום עם גדר. כל פעם שירדנו את הקמיקזה מעבר לדרך עפר, הבחנו בסימון של קק"ל בצד השני. לאורך שנה, פעם בחודש לא הייתי מתאפק, נכנס לסבך 20 מטר וחוזר. יום אחד, זרקתי את האופניים בין השיחים והלכתי ברגל עד הסוף לראות לאן זה מגיע. הגעתי עד הזיתים שאחרי מדף הסלע הצופה לנחל מערות, וחזרתי לאופניים פצוע בכל גופי, מלא דם, אבל אהבתי מאוד את הזרימה. באותה תקופה כבר צברתי ניסיון בבנייה והבנתי שהסינגל המשתרע לאורך כמעט קילומטר דורש המון עבודה. חבר שלי בשם מיקי שרון, גנן, תרם מגזמת ואני הבאתי אחת. מכיוון שבתוך שמורת הטבע אסור לך לשנות שום דבר, זימנו את רומן ומקסים צ`פרק, אחים ופריריידרים מוכשרים ביותר מקיבוץ נחשולים, שיסייעו. רצנו, שני חבר`ה עם שתי מגזמות, בפחד נוראי שמישהו משמורת הטבע יראה אותנו, כאשר אחד האחים שומר בכניסה והשני אוסף ענפים, ופתחנו את הסינגל ביום שישי אחד ויחיד. לא הלכתי ישר איזה חודש אחרי זה", צוחק וורן, "הגב שלי היה מכופף מלהחזיק את המגזמת ולחתוך את הקוצים והענפים הקטנים,כמובן שלא נגענו בעצים". קיום הסינגל נשמר בסוד קרוב לשנה, אך אט אט נפוצה השמועה בין הרוכבים וחבריהם. בהמשך פתחו וורן וג`ואל את הסינגל שסובב את הגבעה ולא עבר זמן רב עד שעדר הפרות שהסתובב באזור גילה את המסלול והחל ללכת עליו. כך זה הפך להיות אחד הסינגלים היפים בארץ וכך, חברים, נבנות אגדות.

פקחי הרט"ג גילו את העובדה שרוכבי אופניים רוכבים בשמורה רק אחרי שרוכב חסר חוש אחריות מפותח נכנס לבדו לאזור בחורף בחמש לפנות ערב, החליק בסובב הגבעה ושבר את האגן. החילוץ הפך להיות מסובך ומסוכן והתאפשר רק בעזרת הליקופטר. הפקחים רצו לסגור את האזור לרוכבי אופניים אך וורן, שיש לו קשרים מצוינים איתם, פישר בעניין. יש סוף טוב. לא מזמן, חידשה קק"ל את הסימונים האדומים לאורך הגוזמת, שלמעשה נפתח מחדש ע"י רוכבי אופניים, וכך כולם יצאו נשכרים. שימו לב אם כן, להולכי רגל שעשויים להיות על המסלול. במהלך ביקור במשרדי הרט"ג בנחל מערות, הבנתי לשמחתי שהפקחים מתארים את קהיליית הרוכבים כקהל מקשיב ומשתף פעולה ושמאז שיש רוכבים באזור יש ירידה משמעותית בתופעת גניבות העצים בהשוואה לכל מקום אחר בכרמל. רק בקשה קטנה רצו להעביר אלינו – שהרוכבים המגיעים למיר"ב בשבת מוקדם בבוקר, וחונים בנחל מערות, יחנו ביעילות בבקשה ולא יחסמו את החניה המיועדת לציבור הרחב שמגיע בשעות יותר מאוחרות.

הבונים החופשיים

הפעילות הנמרצת של וורן וג`ואל משכה כמובן גם בונים אחרים, בינהם מיקי שרון אשר סייע בבניית הגוזמת וידוע גם בכינויו Palmer1, הלא הוא חלוץ צילום סרטי הפרירייד ישראלי. ביחד עם אבי "חוטיני", שכינויו המצחיק נבע מהעובדה שסחר בלבני נשים, הם בנו את הגשר הידוע בגוזמת שהיווה השראה לבאות, ובעזרת חברים נוספים, גם תרמו לנו את הסינגל הטכני מאוד שיורד למטע הבננות ממערב לפארק הגשרים. אותו פארק, העשיר באלמנטים בנויים מעל מקפצת הרוד גאפ המפורסמת, נבנה ע"י חבריו של רוכב בשם דנינו. שני בני טיפוחיו של וורן, רומן ומקסים צ`פרק, בנו שבילי פרירייד ביניהם, סינגל עם גשרי העץ היורד למרכז מיר"ב, ואת הגשר הנקרא "איילון", 3 מטר גובה ליד קבר השייך (איננו פעיל היום). אלעד גרינשבוים, צלם של "ידיעות אחרונות" מכרם מהר"ל, בנה את שביל הדארקנס ויצר מסלול טכני למהדרין המסתיים ב"דרופ של מולדיי". בנוסף מספר רוכבים, כנראה מקומיים, פתחו את סינגל השלוחית בואכה האנדרטה במכתש. גם בניו של וורן, גב וטל, השתתפו בבנייה ביחד עם אביהם וקיימים סינגלים על שמם. כנראה שהיו עוד בונים שלא הספקתי להגיע אליהם. מי אמר אני ולא קיבל?

הדעה רווחת היום שמרכז מיר"ב, שטח של 4 ק"מ רבוע בלבד, כבר עמוס ואין צורך יותר לבנות סינגלים. וורן בעד בנייה של גשרים ומקפצות, אבל בצורה בטיחותית. חלק מהבנייה הקיימת היא מסוכנת, גם מבחינת תכנון נחיתה נכונה ממקפצות במקרים מסוימים וגם בגלל התחזוקה הירודה והמסמרים הבולטים מהן. לצער הפעילים ביער חסרה היכולת לנתב את המוטיבציה והיכולות של הילדים שבונים את האלמנטים, לבנייה מקצוענית כמו בנורת` שור. כדי להמחיש כמהבנייה יכולה להיות מסוכנת מזכיר וורן את הסינגל היורד מהאנדרטה למכתש ששם לפני כמה שנים התקינו רוכבים בולי עץ לרוחב השביל בעזרת בזנטים הבולטים 10ס"מ מחוץ לאדמה. סכנת נפשות.

הגולשים החופשיים

בהמשך השיחה שאלנו את עצמנו כמה בוני סינגלים בעצם יש בארץ? למשל יואב בהט, ארזמנור ורמי גולד, איקי רהט, וורן וג`ואל, האחים צ`פרק, עמי יעל מירושלים, אופיר וחיים בוני חורשים ורבים אחרים. לא נזכיר את כולם, אבל המשוואה ברורה… עשרות בונים מול עשרות אלפי רוכבים שנהנים מהתוצר. "אז בעצם אפשר לקרוא לנו רוכבי פרירייד" אומר וורן, "על משקל רכיבה חינמית". הכוונה היא כמובן לא לסגנון הרכיבה שלנו אלא לעובדה שהכל חופשי. אנחנו באים לרכוב בסינגלים, לא עולה לנו כלום, לא בנינו כלום, ולא צריך לנקות אחרינו.הסכמתי לקביעה שגם אני גולש חופשי, בא. רוכב. נהנה. הולך. אז רגע, מותר לנו הכל?

בשלב זה וורן מתלהם וכואב, "אתן לך דוגמה לאיזה נזק רוכבים מסוימים עושים בלי לחשוב. הסינגל שעולה לרוד-גאפ הוא סינגל שזורם בסיבובים נהדרים בזרימה. באו אנשים ופתחו את הסיבוב, קיצרו אותו. למה? יש לאופניים צמיגים, תן להם לעבוד בסיבובים…רוכבים אחרים הורידו עץ ב-5דקות כדי לחסוך שנייה בסינגל. אלוהים אדירים, מדוע? אחרים זורקים חטיפים ופנימיות על הרצפה. אני לא רוכב ביער בזמן האחרון כי כשאני חוזר הביתה אנימלא בשקיות של Power Jell שמטפטף לי על הרגליים ופנימיות של אחרים" כך מפ יוורן, והוא ממשיך: "לפני שנתיים היתה אליפות הארץ במרכז מיר"ב, והמסלול עבר במזרון אדום במגמת עלייה. בכניסה הישנה היה סלע באמצע שהקשה קצת את הכניסה לסינגל. המסלול פורסם ורוכבים באו להתאמן ויום לפני התחרות הסלע באמצע נעלם. מישהו הוציא אותו וגלגל אותו למטה. לא ייאמן. הרמתי טלפון לבועז גורן מעז הרים שבא עם בטון ויצקנו אותו בחזרה, להפתעת הרוכבים המעורבים בעניין".

כל כך אכפת לו לאיש הזה. הוא מפציר ברוכבים שבולמים בסינגל שלא לנעול צמיג אחורי, יוצא כנגד האופנועים המבקרים באתר הפותחים קווים חדשים ומסלולים חדשים, חורצים את הקרקע ומרחיבים את התוואי, ולא יכול שלא לאסוף לתיקו זבל שמשאירים רוכבים. התופעה אגב אינה מוגבלת רק ליער עופר אלא מתרחשת באתרי רכיבה נוספים.

כרוכבים נרוויח רבות אם נשכיל להבין את מוסר ההשכל של הסיפור ואת האחריות שמופקדת בידינו בבואנו לרכב באתר כלשהוא בארץ. עלינו לפעול לפי קוד מוסכם, כגון זכות קדימה לרוכב העולה בשביל, שמירה על ניקיון, נתינת כבוד לשביל ולטבע, וכן הלאה. אם לא נכבד את הטבע, הוא לא יכבד אותנו בחזרה.

הידעתם שבנורת` שור בקנדה כל שבת רביעית היא Trail Maintenance Day, יום שבו הרוכבים באים ומתחזקים את השביל, בגלל שאם לא בונים אין על מה לרכוב? הידעתם שבארץ לאחרונה התקיימה פעילות מוצלחת וברוכה ביוזמת איגוד האופניים בשם"רוכבים ובונים", שבמסגרתה הסתערו 40 רוכבים, ביניהם עבדכם הנאמן, על הסינגל בשלוחת עמינדב ושדרגו אותו כולל בניית ברמים, קווים חדשים ושיפוץ קווים ישנים וגם נשכחים. האירוע זכה לחשיפה גדולה באינטרנט ויש מקום להאמין שההענות תגדל באירוע הבא, ואיתה אוכלוסיית הבונים בארץ וחשוב לאפחות, גם המודעות לנושא. חומר למחשבה.

ערש הפרירייד

"ספר לי עוד על השמות והמסלולים" הפצרתי בוורן, שהמשיך ברצון: "השם וורנלנד ששאלת עליו הוא מלפני הרבה שנים. אף אחד לא זוכר אותו, עזוב. אבל אם אתה רוצה לדעת אז וורנלנד התחיל מימי חבורת הזבל שמנתה את נמרוד כהן, ניר גלבנד, שהיה טכנאי של רם גולומביק פעם וחזר בתשובה, עידו סופר שגם הוא דתי היום, אדם כץ ואמיר כספי. הם היו באים פעם בשבוע והיו עושים איזה Loop. אזקראו לזה מאוד טכני או פרירייד".

הסינגלים שוורן מתאר בסיפור זה נסגרו במהלך השנים אך באחרונה חודשו ע"י המדריכים של עז הרים ביום עבודה ביער, באזור שנקרא בפי רוכביו The Other Side. התקופה היתה שחרית שנות האלפיים, ולרבים זכור גיליון "אופניים" מיתולוגי מיוני 2001, שחשף את סגנון הפרירייד ובין היתר גם את וורנלנד וחבורת הזבל. דפדפתי בעותק היחיד שנשאר לנמרוד כהן, אשר כתב בגיליון הזה כאחוז אמוק, וקראתי על ההתרגשות שאחזה בענף מהספורט החדש והמזלגות האימתניים שנבחנו בו… 120 מ"מ שיכוך מבית היוצר של מאניטו ורוקשוקס. אלו היו הימים. היום רוכבי ה-All Mountain מרובי האינצ`ים גומאים כאילו כלום תוואי שטח דומים, ופרירייד בהגדרתו נשאר נחלתם של אלו שקופצים ממקפצות ודרופים אימתניים עם אופניים שאינם ידידותיים לדיווש או לעליות. מרוץ החימוש במיטבו. בהמשך לרכיבות המאתגרות בוורנלנד פרץ לתודעה הפרירייד הישראלי אחרי שהתמקד בסינגלי אופנועים קשים ביותר באל-מדייה שליד מודיעין, ולאחר ששכנינו התחילו לצלוף ברוכבים, עבר לכרמי יוסף שהוקם גם הוא ע"י ולמען רוכבי אופנועים. מאוחר יותר הוקמו שבילי הפרירייד המאתגרים בירושלים וכך המשיך ופרח לו הענף.

גולגלות בחושך

המלצה חמה למי שלא מכיר: סינגל הגולגלות הוא תוואי מקסים, שתוכנן בהשראת סינגל ארוך בשם קפטן ג`ק הממוקם בוואדי בקולורדו ספרינג, מקום הולדתו של ג`ואל. הסינגל בנוי מבֶּרמים הבנויים לסירוגין על דופן ימין ולאחר מכן דופן שמאל. הרעיון ברכיבה בו הוא שימור אנרציה, ורוכב טוב יירד אותו בלי דיווש, רק עם שימור האנרגיה, בליעת פני שטח וויסות המהירות. הסינגל נקרא על שם גולגלות של חיות שהוצבו בסינגל. וכמובן, איך לא, רוכבים עלומים העלימו את העצמות באיזשהו שלב. לאחרונה, לשמחת המעורבים בבנייה, קק"ל אימצו את הסינגל,סימנו אותו וגם יצרו קו ישר שיורד בערוץ המים ישר למטה.

סינגל הדארקנס, הנקרא על שם הכלבה של וורן, "חושך", נבנה כאמור בחלקים, ומסתיים ב"דרופ של מולדיי" המדיר שינה מעיניהם של לא מעט רוכבים המפנטזים לנקות אותו. לסקרנים, מולדיי היה רוכב אמריקאי-קנדי, שהתארח פה מטעם טרק העולמית ולקח את התחרות בסדום. האגדה מספרת שנהוג היה לסיים את הדארקנס בירידה בחריץ הסלע בצד, עד שהבחור הגיע לרכיבת אירוח ובנונשלנטיות שחרר את הדרופ לנוכח המבטים המשתאים של מארחיו.

ולסיום, אנקדוטה אחרונה: הידעתם שהעלייה לחניון שבילי רון, הנקראת בפי המקומיים העלייה של ג`ואל, היתה שנואה במיוחד על המתנדב האמריקאי השקט שתמיד היה מתיישב לנוח על סלע בסופה? אותו סלע מיתולוגי מוכר להרבה מאוד רוכבים שהתאמנו עליו בעליות ירידות וקפיצות במסגרת קורסי רכיבה רבים שנערכו במקום, ונקרא, איך לא, הסלע של ג`ואל.

Thanks Giving

מבולבלים מהשמות? אותם קוראים שיושבים כעת מול מפת יער עופר של שבילנט, מן הסתם מגרדים בפדחתם במרץ ומחפשים בתמיהה את ה"בייבי-הדס", "אפי-ליידי", Crazyhorse, "מסיבת אסיד" ועוד שמות שהוזכרו עד כה. בדומה לגידול ילד, התהליך המסחרי הראשון בישראל של הוצאתה לאור של מפת שבילי האופניים ביער עופר ע"י שבילנט, לא היה חף מקשיים וחבלי לידה. התוצאה הסופית, אבן דרך חשובה בהתפתחות ענף האופניים הישראלי, כוללת רק חלק משמות הסינגלים שהוענקו להם ע"י בוניהם. כשפורמים בעדינות את מרקם התפר ההיסטורי בין עובדת קיומו כסוד של יער עופר, והפיכתו למידע נגיש לקהל הרחב, מגלים הבדלי גישות בין בוני היער ובין אלו שמיפו אותו בתחילת הדרך.

מדוע הנושא חשוב? ובכן באתרי רכיבה בעולם, כגון נורת` שור, וולס, וויסלר, מקובל שבונה השבילים מעניק את השם מכיוון שבניית סינגל היא פעולה ארוכה ויצירתית המערבת גם אמוציות רבות. מסתבר שלבוני יער עופר היו תוכניות ואפילו מפות שחשבו לפרסם, אך חסרה היכולת להקדיש זמן לסיום המשימה. מכיון שכך, גם הם מבינים היום, שמיפוי סינגלים מסחרי היא מהפיכה שרק גורם פרטי יכל היה להנהיג עלידי כינון חברה שאנשיה מקדישים את מלוא זמנים למשימה, כפי שאכן הדגימה שבילנט. וורן ושבילנט נפגשו בתחילת הדרך בניסיון לשתף פעולה, אבל כנראה במועד מאוחר מדי לפני הוצאת המפה. כיום מכבד כל צד את פועלו של הצד השני,החברה מתייעצים לגבי פרויקטים נוספים בכרמל, ושבילנט מסרו לי שישקלו בכובד ראש עדכון השמות בגירסה הבאה של המפה, אם וכאשר תצא.

חשוב להבין וללמוד את התהליכים האבולוציוניים העוברים על אתרי רכיבה מחתרתיים, ברגע שגורמים פרטיים ומסחריים מתחילים להיכנס לענף, למען מימוש מוצלח של מה שאולי נראה כחלום רחוק- אתרי רכיבה מנוהלים ומתוחזקים ע"י רשויות ו/או גורמים פרטיים בדומה לחו"ל. מה גם שהקמת מיר"ב על ידי בוניו והוצאת מפות שבילי אופניים המתעדות אותו הם שני תהליכים מבורכים ובריאים, ומשני דברים טובים יוצא רק טוב.

העתיד וצפונותיו

הדעה הרווחת כיום בין פעילי היער היא שצריך להרגיע את הבנייה במרכז מיר"ב העמוס כדי שהיער יוכל להתאושש. האתר סובל משימוש יתר והטבע לא מצליח להתחדש, למרות העובדה שבחורף הגשם מהדק מחדש את האדמה ובוני הסינגלים מבצעים עבודות תחזוקה.

יער עופר, שנחשב גם בעיניי לאחד מאתרי הרכיבה היפים ביותר בארץ, ימשיך להיות הילד הבכור שכולם אוהבים, ואני תקווה שנשכיל בעזרת הסיפור הזה לשפר את הקשר שלנו עם הטבע כרוכבי שבילים ועם בוני הסינגלים המעניקים לנו אותם, בעזרת אולי עשרת דיברות לרוכב שיודפסו על הגב האחורי של המפות. כי תרבות רכיבה בארץ חייבת לצמוח קודם כלמהרוכבים עצמם. אבל גם אם נתקלים בחבלי ילדות פה ושם בדרך למטרה, בסופו של יום כולנו חולקים ספורט נהדר שלעולם לא מפסיק לספק את האתגר הבא, ולמרות ובזכות האבולוציה שדוהרת ללא יכולת לעצור, הרווחנו על הדרך עוד כמה סיפורים מעניינים שאפשר לספר לנכדים לפני השינה.