בגובה הכידון

אמזונות בשוקף

// 27.12.2006 // כל הפוסטים, מגזינים

צלם: פליקס ברון, פורסם בירחון "אופניים" ספטמבר 2006

צלילי פטפוטים נעימים קדמו אותי בברכה מיד לכשהגעתי לחניון האגם שלמרגלות הר שוקף ברכס הכרמל. האויר מבושם היה בארומה של פעלתנות נשית רכה אך אסרטיבית מאוד, ואיתה חדרה לאטה ההכרה שהרכיבה היום תספק אתנחתא מהנה מיום מפרך, אך גם חוויה מיוחדת במינה ובלתי נשכחת.

בחניה היו עסוקות בהצטיידות ובשיחה ערה שלוש מצמרת הרוכבות בארץ: נגה כרם בת 15, רוכבת דאונהיל, XC ואופני כביש, העילוי והכישרון העולה של הענף התחרותי השנה, ניל גורן בת 21, מנצחת ליגת הדאונהיל בשנתיים האחרונות ו"בייק-סלב" ידועה, ועדי קידרון, 28, המאמי של ענף האופניים, מתחרה במגוון סגנונות רכיבה ומדריכת אופניים ותיקה בארץ ובחו"ל. את ערימת האופניים השוות שחיכו בציפייה עזרו להעמיס על הטנדר פליקס ברון על תקן הצלם, ויוד פרלמן הוותיק שהתנדב לסייע לנו בהקפצות עם הטנדר שלו. יאללה, לראש ההר

הירידה מרכס שוקף

אין על השוקף, אין. זוהי אחת הירידות המרתקות שיש בישראל, ורבים הרוכבים יהנהנו במרץ למשמע הדברים. השוקף הוא למעשה סינגל בירידה הזורם בחורש טבעי ומוצל, שאינו תלול וטכני מדי במהותו למרות שהוא צופן מספר שיפועים מהירים וגינות סלעים מאתגרות בתחילתו ובסופו. השוקף משתרע לאורך מספר קילומטרים, מאפשר לפתח מהירויות לא חוקיות, רמות מסוכנות של דופק, אדרנלין וכמובן "זמן אוויר" בעזרת רמפות בנויות ואלמנטים טבעיים. גורמה.

קיימות מספר אפשרויות לרכוב את שוקף; רוכבי האול-מאונטיין ישלבו את הסינגל במסלול מיתולוגי מאותגר טכנית ופיזית, המתחיל מהחווה בבית אורן. המסלול מטפס בנחל כלח בדרך 4×4 מסולעת למכביר, ממשיך ומטפס בסינגלים לכיוון חורשת הארבעים, גולש בנחל אלון במסלול מהיר הכולל את אלמנט הסלע המפורסם שלו, עולה בעלייה קורעת לרכס שוקף ואז זורם עד לחניון האגם במסלול האמור. הרוכבים קוראים לזה "אדרנלין תמורת זיעה" והכוונה היא שיש "להרוויח" את הירידה על ידי כך שמטפסים קודם לראש ההר. רוכבי הדאונהיל לעומת זאת, שבדר"כ גם רכובים על מפלצות אופניים כבדות וארוכות מהלך, יבחרו באפשרות של העמסת האופניים על הטנדר, הקפצה לראש ההר, ושעיטה למטה הנקראת ראן (Run), וכל המרבה בראנים הרי זה משובח. שימו לב שגם לזה צריך כושר טוב, והרבה.

הקפצות

בחרנו לעשות ראנים עם הקפצות. למרות ששלושתן מתחרות גם בסגנונות רכיבה נוספים, עדיין הבנות העדינות למראה, שקשקשו להן בחדווה ברכב במעלה ההר, הן למעשה הזוכות בשלושת המקומות הראשונים ב`מיני ליגת הדאונהיל` האחרונה ביער ביריה שנערך על ידי איגוד האופניים.

ניל, שאך חזרה מויסלר, התקשתה להכיל את עצמה ופיזרה אנרגיות תזזיתיות ומצחיקות לכל עבר. אתם כבר תשמעו על חוויותיה באחד הגליונות הבאים של "אופניים", אז רק אזכיר שבחלל הרכב פוזרו שמות של רוכבים ומסלולים מפורסמים ומעוררי קנאה. על זה תוסיפו את הניסיון באתרי רכיבה בחו"ל שצברה עדי, ואז תוכלו לתאר לעצמכם שזה נשמע בערך כך: "מה, מנחם אתה בטח מכיר את מדבר מואב, בטוח!…יש שם שיפועי סלע עם אחיזה מדהימה, אתה חייב להיות שם פעם!"… הקפדתי להנהן במרץ מסכים להכל, שהרי בטח שאני מתכנן להיות במואב, נו ברור…

מהר יותר גבוה יותר חזק יותר

הצחוקים והקשקושים המשיכו לזרום ומעניין היה להבחין שגם בהמשך, לכשפרקנו את הציוד בראש ההר, לא היה זכר לתחרותיות ששוררת בין ניל, האלופה המוכתרת בשנתיים האחרונות, לבין נגה, שהצליחה לזכות במקום הראשון בתחרות האחרונה אשר התקיימה במסלול החדש בבית קשת. הבנות ציינו לשבח את נוכחותה של עדי, אשר הרגיעה את המתח התחרותי ביניהן ואפשרה להן פשוט להיות ביחד וליהנות מאוד מהמפגש. הדבר ניכר היה לעין, וכך גם למדים אנו איך עובד הקסם הידוע של עדי.

ובנים? "לרכוב עם בנים זה לא יוצר מתח, זה שובר מתח, וכשאשה רוכבת בחבורה האווירה והאנרגיות שונות לחלוטין" ממשיכה עדי את משנתה ליחסי אנוש, וכפי שכבר הבנתם אצל עדי זה אכן כך. "אני שונה מעדי כי אנחנו מתייחסות שונה לרכיבה" מציינת ניל, "פעם הצטרף אלינו לרכיבה בחור שרכבתי יותר מהר ממנו אז הוא הלך לאוטו וחיכה שם. התבייש. זה השובניזם או האנטי היחיד שניתקלתי בו. בכל הסיטואציות האחרות אני נתקלת רק בפרגון ובהתלהבות". אבל ניל מודה בהמשך שהעובדה שהיא מאוד תחרותית מבחינת אופי משפיעה ואין מה לעשות. נאמר לי פעם שגברים יכולים להירתע מנשים המתקבצות להן יחדיו אבל האינטרקציה הנשית מנקזת רעלים בעולם. נו טוב, אמצו את זה אם תרצו, או שמי שיש לו בעיה עם נשים שרוכבות כשדות משחת ומשאירות פס למרבית הרוכבים שהוא מכיר, שיפתור את זה עם עצמו או שילך להתאמן, והרבה.

על מה רוכבים בצמרת?

על הארץ שכבו להם, ממתינים בציפייה, מספר זוגות אופניים. עדי באה בסטאפ קל יחסית עם הסנטה קרוז בלייר LT שלה שמצוידים במזלג ניקסון. נגה, השייכת לטים-משגב, הביאה אופני פרירייד GT RUCKUS כבדים ומטולאים וניל רוכבת על Kona Stab מבית סלאלום, אופני דאונהיל יעודיים. עבורי המתין זוג מדוגם נוסף מאותו דגם, של בחור חביב מעין כרמל, מה ששימח אותי מאוד, בעיקר בגלל שהצבע היה כמו של האופניים של ניל. אני ממש תינוק.

"ווויייייי" פלחו צעקות חדווה את השוקף תוך כדי שעיטה למטה. לבנות שפת גוף מדהימה. נגה רוכבת כמו טיל בליסטי, זורקת זנב בסיבובים תוך כדי שימוש באנסטינקטים טהורים, וזה עוד ביום שרכבה חלש כי היתה לה למחרת תחרות XC. ניל מדגמנת מכנסי רכיבה בשיק ורוד ואופנתי ורוכבת בסגנון אולי בוגר מעט יותר עם השפעות חו"ל. הנאה לראות אותה רוכבת. ועדי? עדי מדלגת כאיילה ולוקחת לפעמים קווים פסיכוטיים, מחפשת לעצמה צרות רק כדי להתגבר עליהן בחן ובקלילות כאילו כלום. תארו לכם ראנים בשוקף עם שלוש כשרונות נשיים שכאלו. לא קורה בכל יום.

עצרנו מדי פעם לצילומים וקשקשנו ארוכות על הא ועל דא, איך פגש הארי את סאלי, או בעצם עדי את בעלה הטרי, וריכולים לוהטים וכמוסים על ההוא ועל ההיא ועל הענף. אט אט הרגשתי שרצונותיי נחלשים, נוזלים מגופי, והנני חדל להיות רוכב מסוקס. מצאתי את עצמי מתחבר לצד הנשי שלי ומתמסר ללחש שהפעילה עליי עדי במתיקות שפתיים, עד שלתדהמתי חילצה ממני הבטחה השובבה, להוריד שערות ברגליים קבל עם ומגזין לפחות פעם אחת כדי לנסות. דיבוק צא!

בהמשך צועקת לי ניל כשהיא רוכבת מאחוריי: "מנוחם, אתה גונב לי את הסטייל!!!". חשבתי לתומי שהיא מחמיאה לי על סגנון הרכיבה, אבל עוד כמה צעקות והשתנקויות מצחוק עד שהבנתי שלא שמתי לב איך בלהט הרכיבה השתפלו להם במעט מכנסיי, והטייסט הציצו להם לאויר העולם. בהמשך לא היה קשה לשכנע את ניל לחבק עץ ובקיצור, מצחיקות, מרתקות, חמודות בטירוף ורוכבות אלילות. נהנינו כבר אמרנו?

מי אתן ניל נגה ועדי?

את נגה היה קשה מעט לדובב, אבל בהמשך סיפרה שבעבר ניגנה שלוש שנים בחליל ולא ממש אהבה את זה, ושהיא נורא מתרגשת ומתקשה להירדם לפני תחרויות. היא מתאמנת המון ורוכבת גם כביש וקרוס קאנטרי ומסתבר שמאחורי הכישרון העולה יש הורים משקיענים המגיעים לכל תחרות (נגה מתחרה בדאונהיל, XC וכביש מה שאומר שיש לה המון תחרויות במהלך השנה), מסיעים ורוכשים ציוד, ובנוסף כמובן מאמן מסור העונה לשם עוז דודאי מקבוצת טים משגב. נגה מסתכלת בהערצה על עדי וקוראת לה בחיבה "הפסיכולוגית שלי". השתיים ניהלו שיחות נפש במהלך הפגישה וניכר היה שעדי היא מודל לחיקוי ומעין מנטור גם לניל וגם לנגה.

שאלתי את ניל מה דעתה על נגה. "אמביציונית, יש לה מי שמכוון אותה, הורים ומאמן, כמעט כמו נמרוד חמו בגרסה הנשית. אפשר לגדל אותה שתייצג את הענף בכבוד ויש לה סיכוי להצליח בחו"ל". עדי תומכת בדעה הזו: "דווקא למתחרות נשיות יש יותר סיכוי להגיע להשגים ולהגיע לרמה העולמית, ראה לורי קופנס וענבר רונן". נגה מאוד התלהבה מענבר רונן ומהכושר שלה, ועדי הסבירה שנשים מגיעות לשיא מיצוי הכושר שלהם בסביבות גיל 30 אז הן מסוגלות למאמצי סיבולת לאורך זמן רב.אין ספק שנגה מכוונת גבוה.

מה עם ניל, פעמיים אלופת הליגה? "בהקשר לדאונהיל אני די מציאותית. עם השנים הבנתי שלהיות ישראלית אלופת עולם זה לא בדור הזה, למרות שדעתי נוגדת את השקפת העולם של המאמנים שהכרתי שאם יש לך חלום או מטרה לך על זה וכל האמצעים כשרים. הכרתי בחו"ל רוכבים שפותחים בבוקר את העיניים ודופקים 10 שעות רכיבה על הר שבנוי להם מאחורי הבית. הם נתמכים במימון, מעסים, איגודים, מסלולים מקצועיים – אלו תנאים לגדל אלוף עולם ופה זה לא יקרה בקרוב. בארץ אין לך איפה להתאמן, ונמרוד חמו מגיע למה שהוא מגיע בעיקר בגלל המון תמיכה מההורים שלו. אבל קשה להגיע למה שכולם מגיעים בעולם ללא התנאים הנדרשים לכך. אני בגיל שאם אתפוס את עצמי עכשיו אני אלמד משהו מקצועי שיוכל לספק לי פרנסה בעתיד, כי להיות רוכב דאונהיל מקצועי בארץ זה לא מציאותי. אני שואפת להיות כמו עדי. עבודה, תואר משפחה, מסודרת בגיל יחסית צעיר. ואז לעסוק באופניים לצד הבסיס הזה".

העיניים, אם כך, נשואות לעדי קידרון. שימו לב. עדי למדה מחשבים והיתה תכנתת כשנה, היום היא מהנדסת בדיקות בקרת איכות לתוכנה בחברת מרקורי שנרכשה לאחרונה ע"י HP. האופניים זה תחביב הספורט שלה והיא פעילה בו מאוד לא רק בתחרויות אלא גם למשל בהדרכה בחו"ל ובארץ בקורסים של תאגיד הענק של "עז-הרים". נשואה טרייה, שיהיה במזל טוב, ועסוקה במעבר לדירתה החדשה. בת 28 בלבד, הספיקה כה הרבה ועדיין מצליחה לשמר רמת רכיבה והנאה מהטובות שיש.

איך התחלתן לרכוב?

ניל מספרת שהיתה ילדה חנונית שהיתה מכוונת את השינה שלי לפי הסדרות "חברים" ו"סיינפלד", שיעורים וללכת לישון. ההורים שלה נתנו לה מה שרצתה אבל התוו גבולות, לדבריה. ניל היא מוזיקאית ותיקה, נגנית צ`לו, עובדה שעוררה שיחה ערה בינינו עקב העיסוק המשותף במוזיקה. "עשיתי בגרות 10 יחידות כמו שצריך. אם אני רוצה אונברסיטה יש לי בסיס טוב. עכשיו אני בכמה שנים של טירוף/חוסר כיוון. אז במקום תאילנד אני פה על האופניים. הצ`לו בשבילי זה פורקן רגשי, וזה עוזר… האופניים זה פורקן לעצבים ולכסח". ההורים סייעו רבות לניל בתקופת המוזיקה שלה, ולאחר מכן כשהיתה שחקנית כדורסל. לדבריה כשפנתה לדאונהיל, בעקבות בן זוג שהכיר לה את הנושא, נתקלה בחששות לפציעה מצד ההורים והתמיכה שהיא עדה לה במקרה של נגה חסרה לה.

עדי גדלה באשדוד, רצתה מאוד אופניים כבר מגיל מאוד צעיר. "אצלי זה התחיל בגיל 7. הייתי אאוטסיידרית, ומי שלימד אותי לרכוב על אופניים זה השכן ולא ההורים שלי, שהזהירו אותי שזה מסוכן. למרות זאת בגיל 7 אמי קנתה לי אופני BMX, שנת 1986, מעופרת בצבע כחול. הייתי מאושרת והיא סיפרה לי שהייתי עושה בחניה רונדלים ש-ע-ו-ת… ילדה קטנה וצוציקית. גנבו לי את האופניים היקרים ללבי בשיעורי פסנתר, שהכיף שלי היה לנסוע באופניים אליהם. חזרתי בוכייה ומצאתי מי גנב אותם. השכונה שבה למדתי פסנתר היתה בין המפחידות באשדוד בתקופה ההיא, ולמרות זאת אני, הילדה הצוציקית, תפסתי את הילד שגנב לי את האופניים ודרשתי ממנו להחזיר את האופניים, ללא הצלחה. כך נגמרה לה חווית האופניים. גדלתי בחסך מלווה בזיכרון הזה, ויותר מאוחר, לאחר הצבא, איך שהתחלתי לעבוד בהיי-טק, במשכורת הראשונה, הלכתי וקניתי אופניים. 12 שנה אחרי". עדי מבינה היום שהמניע שדחף אותה לחזור ולהתמיד לאופניים זה סוג של מרד נעורים, שגם הוביל אותה בין היתר לעשות רישיון על אופנוע 500 סמ"ק. על הסיבות לפציעות שקרו פה ושם סיפרה צ`יזבטים עד שמתישהו סיפרה להורים. בחיוך מספרת היום עדי שהיא חייבת את אהבת האופניים להוריה היקרים, שאולי אם היו מספקים את רצונותיה במלואם בגיל 7 היתה ממצה את התחום בגיל צעיר ולא עוסקת בזה יותר.
בראי הדורות

שאלתי את הבנות אם הן יודעות מדוע זימנו דווקא את שלושתן, שהרי יש רוכבות נוספות מוכשרות בענף, כפי שטרחה עדי למנות בפניי בצניעות בולטת. הן לא ממש ידעו להשיב והאמת שגם אם חשבתי שאני יודע את הסיבה, הקשורה יותר לכימיה הבולטת בינהן, צצה לה תובנה אחרת והפציעה. הרי זה לא עוד תיאור של "הנשים בספורט האופניים האקסטרים הישראלי" או של "שלישיית החוד הנשית בליגת הדאונהיל הישראלית", לא. זהו סיפור על שלוש רוכבות המייצגות את תהליך ההתבגרות וההתפכחות בחייה של רוכבת תחרותית ישראלית. עדי מייצגת את האשה השקולה, הבוגרת, הנשואה שיש לה מקצוע ושאיננה מתפרנסת מאופניים כמקצוע עיקרי. ניל, שהתפכחה, רואה בה מודל לחיקוי ומזהה את הצורך בשתי רגליים על הקרקע ולימוד מקצוע שיוכל גם לפרנס, ונגה, עם המסגרת התומכת שלה, מכוונת כל כך להצליח כרוכבת מקצועית בארץ ובחו"ל, להביא מדליות ולפצח את המציאות הזאת. זה קשור מן הסתם בעוד גורמים, כגון תמיכה מוסדית כזו או אחרת, וגם קצת מזל, אבל אין ספק שכולנו תקווה שמתישהו נראה את נגה על הפודיום בתחרויות דאונהיל בינלאומיות.

(תודות לאיתמר מעין כרמל על השאלת הקונה סטאב, ויוסי פרלמן על שנידב את עצמו ואת רכבו להקפצות).