בגובה הכידון

וגם אי אפשר בלי לדבר על… "האופניים האלו הם סיפור אהבה" מצביע ניל על ה-Ventana הירוקים שלו, שלדה מיוחדת לסינגל ספיד שבאה בלי הכנה להילוכים גם אם תתעקשו לנסות להרכיב עליה. "יש לי כמה אופני זנב קשיח ששוכבים בצד, אה ויש לי גם שיכוך מלא אחד שהוא רוב הזמן מפורק".פליקס ואני מתפקעים מצחוק מהדימוי וניל ממשיך בחיוך: "אני לוקח ממנו חלקים, אתה יודע. בדר"כ מרכיב אותו שבוע לפני הוולוו צ`אלנג"`. נילמביט בערגה על אופניו וממשיך: "אני משתמש באופניים האלו להכל, לעבודה, Commuting לרכיבה לחדר כושר, להכל. לוקח הרבה זמן להתרגל, לא בגלל השרירים דווקא אלא בגלל הגידים והמפרקים שצריכים להתחזק. ובכלל סינגל ספיד צריך לבוא בזרימה ולא בכוח. לא להילחם".לא ניכר שניל משקיע איזשהו מאמץ בדיווש על אופנים עם הילוך ביחס של 32×16 הנחשב יחס גלגלי שיניים קשה יחסית. בולט במיוחד ברכיבה השקט המוחלט של שני הזוגות שלנו, תופעה ידועה באופני סינגל ספיד מפאת מיעוט הרכיבים, כאשר רק רחש הצמיגים בעשב ולפעמים הבוץ שנזרק לצינור התחתון בשלדה מפר את הדממה. אפילו פליקס, על האנדורו שלו, עצר את נשימת הילוכיו כדי להצטרף לחוויה הכמעט דתית של הרכיבה בגבעות עדה המוריקות. האזור מדהים ביופיו בתקופה זו. מרחבים עצומים ושקטים שאינם מופרעים בשום סוג של אמביינט של עיר או תנועת רכבים. גדר ההפרדה ותוואי כביש 6 העתידי נמתחים באופק ואנחנו רוכבים ספק בשבילים ספק בדורי דורי אחרי ניל, שמשוטט אקראית למראה בשטח ומוביל אותנו לנקודות תצפית שונות. לאחר מספר סיבובים באזור, אנו מגיעים לתמונת נוף מדהימה של קבוצת עצים בודדים במרחב, ומחליטים לעצור, לשבור את השקט ולשוחח.

הגביע הקדוש

"מה האתגר הבא אחרי שזוכים באליפות הארץ?" אני שואל. ניל מהרהר ועונה, "אליפות הארץ הייתה בשבילי מעין הגביע הקדוש, משהו שהייתי חייב להגיע אליו. אחרי שהגעתי אמרתי לעצמי אוקיי סבבה עשינו את זה מה הלאה? אז זהו שאין הלאה. אין כסף ואין חו"ל ואתה מגיע להבנה חדשה שזה לא חשוב התואר חשובה הדרך". "זו נשמעת מחשבת זן לחלוטין…" אני מהרהר בקול רם. "אבל צריך להשיג את המטרות קודם כדי להבין את זה", מחייך ניל. "זהו סוג חזק מאוד של אנטי קליימקס לנצח את אליפות הארץ. כולך מלא ציפיות כאשר שנה אחרי שנה אתה מנסה ולא מצליח. שנה אחת אתה מצליח ואז סבבה, מה קורה?" "נפצעת מתישהו…" אני מזכיר. "כן", מאשר ניל, "ב-2001 נפלתי באותו מסלול של אליפות הארץ, נפתחה לי הברך ולקח לי איזה שלושה חודשים לחזור"."אני ניצלתי את זה!" מתפרץ פליקס לשיחה כשאנו מביטים בו בהפתעה. "אם אתה זוכר, ב-2001 היתה תחרות פירטית בטבעון…", "נכון" מאשר ניל. "אני ניצחתי את התחרות הזאת" מחייך פליקס. "אה, זה אתה?!", צוחק ניל, "איזה קטע…"ופליקס מוסיף בהומור האופייני לו: "נו, צריך לדעת מתי לחכות, ואלוף הארץ פצוע זו ההזדמנות…" כולנו צוחקים, וניל מוסיף ש"היום יש מספיק אנשים חזקים בארץ. יש גם מקצוענים ממש שזה מה שהם עושים, מתחרים באופניים. הם מגיל מאוד צעיר מתאמנים, מקבלים מעמד של ספורטאים בצבא. תבינו שלקבל פס שלושה חודשים לצאת מהארץ היא עובדה מכריעה כדי לתחזק המשכיות, אחרת אתה מתחיל להידרדר גם פיזית וגם מנטלית, כי זה מאוד קשה להחזיק רמה כזו". זה המקום לציין שבין יתר פועליו הרבים ניל גם מאמן רוכבים תחרותיים ברכיבה טכנית.

ותחרויות?

ניל חושב שהשנה אולי יחזור להתחרות קצת. בטוח על הסינגלספיד, אולי גם על הילוכים. "אני לא יכול לעזוב תחרויות, זה משהו שהוא חלק ממני, זה משהו שאי אפשר לשכפל, זאת הרגשה מדהימה. אתה לומד על גבולות חדשים כל הזמן. גישה אחרת לגמרי לרכיבה. העניין הוא מחויבות. גם לקחת סיבוב צריך מחויבות, Commitment, אחרת לא תעשה אותו. מלה מאוד חשובה לענף האופניים. אופני הרים מלמדים אותך יופי להסתכל למטרה ולהגיע לשם".

ניל מעריך ומוקיר את האנשים והגופים שעזרו לו בדרך הארוכה. עשר שנים שהוא פה עם הרבה מטרות ועבודה ועזרה. יש רשימה ארוכה מסתבר, אז בלי לציין שמות, הם כבר יודעים מיהם.

זן ואומנות אחזקת אופניים

כבריטי אשר גדל בפריפריה של לונדון, התחיל ניל את הרומן שלו עם אופניים בגיל 27 אחרי שעלה לארץ ב-1995. כבר קודם הוא ביקר פה וחי במשך תקופה על הקו אנגליה-ישראל,כאשר הוא גר בקיבוץ נצר סירני לסירוגין כארבע שנים. באנגליה הוא למד הנדסת ייצור ועבד כמעט שנה בתחום עד שנמאס לו. לבחור הנמרץ לא ממש התאים להיות רכון על לוח שרטוט כל היום ולטחון מספרים. "זה לא מספיק מעניין על מנת שזה יהיה כל החיים שלך, אז ברחתי. זו היתה בריחה אחת גדולה".  עם מכונאות אופניים התחיל ניל להתעסק כשהתחיל לרכוב יותר ואז האופניים דרשו יותר תחזוקה. תמיד שהיה לוקח את האופניים אחרי טיפול בחנות הוא מצא את עצמו מתקן אותם. "אז אמרתי, בשביל מה ללכת לשם?"

נדמה שעבדת בהמון חנויות בארץ לא?", אני תוהה. "לאו דווקא. יש הרבה מאוד חנויות בארץ, אני עבדתי במצמן, קנונדייל, סלאלום ועוד…לא לכל החנויות אני מתחבר. יש כאלו בעלי אנרגיות ממקום אחר, וחשוב לי מאוד האווירה ושיהיה נעים לבוא לעבודה". ניל ממשיך: "זה לא תחום עתיר כסף, להיפך, למרות שיש כאלו מעטים שהצליחו לעלות על דרך צלחה ולהיות רווחיים. היום יש לי סדנה בבית ואני פחות עובד בה כי אני עובד ב`גל-גל` בבנימינה ובונה גלגלים".

בתור בונה גלגלים מהבכירים בארץ, במקצוע שהאומנים בו נחשבים כזן מאסטרס, אמורים להתנקז אצל ניל כל סיפורי הפאטיש והמוזרויות של הלקוחות ולספק לו נקודת מבט נדירה על עולם זה. "אמת", אומר ניל, "אלו האנשים הכי מוזרים ובעלי הדרישות הכי מיוחדות. עבודה קשה להתמודד עם אנשים כאלו גם בגלל שהם פרפקציוניסטים וגם בגלל שלפעמים הם רוצים דברים שלא קיימים, למשל גלגלים קלים, שהם חזקים ושאפשר לטפס איתם עליות ארוכות וגם לנקות דרופים של מטר וחצי, דבר של אקיים. גלגלים זה חצי ידע טכני וחצי אומנות בעיניי. אם אתה יושב ובונה גלגל והמצב רוח שלך לא טוב, הגלגל לא יצא טוב ולא יעזור כלום, זה מדהים! צריך הרבה רגש. "כשעבדתי בקנונדייל היו תקופות שהייתי יושב כל היום ובונה עשרה גלגלים ביום, שזה הביה"ס הכי טוב שיש, אין יותר טוב מזה ואז אתה לא ממש צריך לחשוב על מה שאתה עושה, הגלגל רץ. זה גם סוג של ריפוי בעיסוק. הראש לגמרי בעניין אבל אתה יושב בצד. אתה נמצא בשני מקומות בו זמנית, מאוד מדיטטיבי. גלגלים אני בעיקר בונה בבית כי אני צריך סביבה בלי הסחות דעת. אי אפשר לעזוב גלגל באמצע עבודה. צריך המשכיות."

"יש הרבה לקוחות שאוהבים אקזוטיקה, לא?" אני שואל וניל משיב: "בגדול, בשוק רוצים או את הכי זול או את הכי יקר. אין כמעט אמצע. זה התחיל כאופנה והתרבות לדעתי תתפרץ החוצה מהאופנה הזו. אנשים מתעסקים עם צבעים, התאמות ומותגים, ממש כמו לצאת למועדון לילה, אתה מתלבש בעצמך ולובש את האופניים שלך". "וסינגל ספיד זה הפאטיש הכי טהור שיש, אולי בגלל הלוק הנקי?", "כן"אומר ניל, "אנשים מתייחסים לזה כתכשיט והאמת שאי אפשר להתחבר לאופני אולמאונטיין כמו לסינגל ספיד".

האנגלי שהפך את עורו

אז כן. אחד מהרוכבים המונומנטליים בארץ לא עסק כלל בספורט לפני גיל 27. "כלום כלום" מאשר ניל,"הייתי האנטיתזה שלי היום. אנגלי טיפוסי שותה, מעשן. כשהגענו לארץ עברנו לוודקה, יותר אפקטיבי" צוחק ניל. "היום אני לא יכול לשתות שתי בירות, אני מקווה שהכבד שלי יתאושש ממה שעשיתי לו, יותר מעשר שנים ממש התעללתי בעצמי. זה מדהים אותי איך הגוף מסוגל לעשות דבר כזה, לצאת ממצב שכזה ולהתחיל להיות מכונה, ספורטאי. שתבין," מדגיש ניל, "היינו הולכים כל יום לפאב בערב אחרי העבודה והרבה פעמים גם קופצים בהפסקת צהריים בעבודה ושותים שני פיינט, שזה ליטר בירה תוך חצי שעה, וזה היה נורמלי לחלוטין! קצת מופרע, והאמת גם יקר. כשעזבתי מחירו של פיינט היה קצת פחות משני פאונד, אז תאר לך שביום שישי אתה דופק 8-10 פיינטס. בסופו של דבר אתה מגיע למצב שאתה שיכור כל  הזמן, פשוט Comfortably Numb".

יש גם יתרונות לבריטים: "מה שכן, גומרים יום עבודה, סוגרים את הטלפון, מתנתקים. חופש כמו שצריך. צריך ללמוד מהם. פה בישראל זה 24 שעות. יש לי לקוחות שמתקשרים בלילה, בשבת בצהרים, ואם אין תשובה מתקשרים חמש-שש פעמים, זה ממש מפריע. הכל לחוץ פה. יש הבדל תרבות ניכר. שונה מאוד, והאמת – זה חלק מהעניין מדוע הבריטים אוהבים את הארץ".

"יש נדבך רחב וחשוב של אנגלו-סקסים שמעורים ומובילים בספורט אופני ההרים הישראלי, למשל וורן פרייר, ג`ואל אבודוב, לורנס סטיל, בוב קרקר (עזב את הארץ מ.ז.) אתה, למה לדעתך?" שאלתי את ניל. "נראה לי שזה עניין של תרבות" פוסק ניל. "באירופה אופניים זה משהו רגיל וחלק מחייך. זה כל כךמוטבע בחברה שזה ממש שורשים. חייתי בהולנד איזה שנה, ושם אתה רוכב 20-30 ק"מ ביום ואתה לא חושב על זה כי זה האורח חיים ההגיוני"

אפילוג

"אז מסתבר שהרבה זן, רוחניות, וטבע יש בספורט הזה…" אני אומר, וניל ממשיך את חוט מחשבותיי: "אין לזה סוף בעיניי, זה מסע שנגמר כשאתה נגמר, או כשאתה מחליט שזה ייגמר. אני לא מודד את הדרך שלי במושגים של סוף והתחלה, הדברים שעברתי בדרך תמיד איתי ואני לא עוזב אותם, גם הדברים הרעים. ההיסטוריה זה מי שאנחנו. פתחתי דף חדש שעזבתי את עולם האלכוהול והניקוטין בגיל 27 והפכתי לספורטאי ומשם אני ממשיך".

קול המואזין החל לבקוע מהכפר הערבי שמעבר לגדר ההפרדה והשמש החלה לנשוק לאופק. השעה חמש, החשיכה יורדת ואנחנו צריכים לחזור. דיוושנו חזרה תוך שאנו חוצים את הגבעות בתוואי חופשי ומאולתר כשאנו מסנגלים בשתיקה, מאזינים לדממה, עד לחושך המוחלט שבחסותו אנחנו מגיעים לבית משפחת אובריאן ביישוב היישר מתוך השדות. היה קסום.