בגובה הכידון

Daddy Dror

// 22.09.2007 // כל הפוסטים, מגזינים

צלם: בועז שחר, פורסם בירחון "אופניים" מרץ 2007. פגישה בסקייט-פארק בת"א עם דרור האס – מנהל פורום פרירייד ודאונהיל ב"תפוז" ומוותיקי רוכבי הדאונהיל בארץ.

כשהגענו לסקייטפארק בספורטק בגני יהושוע בתל אביב, לא ממש ידעתי למה לצפות. בשיחת טלפון מוקדמת דרור השיב שהוא רוכב עם באגי וחולצת טריקו אז התלבשתי בהתאם, העמסתי ציוד על האוטו והגעתי לאתר. דרור כבר היה שם מזה כשעה, משייף את הטכניקה שלו לאחר תקופת פציעה של כחודשיים כשהוא גולש בקלילות את השיפועים המופרכים למראה ומפזז באוויר בכל מיני מצבים מאתגרי כבידה. בכל יום שני בערב, מסתבר, נפגשים כמה עשרות רוכבים ב"סקייטפארק" ומבצעים תרגילי אופניים אקרובטיים בסגנון חופשי על גבי מתחם הרמפות במקום.

שעות לפני יורד לי האסימון שהנה, מקבל רוכב אול מאונטיין קשיש שכמוני הזדמנות נדירה לטעום מעט מעולם ה-BMX האקסטרימיסטי. לכן, בהתאם לאמרה "ברומא התנהג כרומאי", הצטיידתי בקסדת "בוב הבנאי" בצבע חום קוּלי, חולצה ומכנסיים תואמים, ואופני הזנב-קשיח-שבילים הנאמנים שלי. לא עברו מספר דקות ומצאתי עצמי מוקף במוזיקה, אנרגיות מוטרפות, רוכבים מוכשרים כשדים המשגרים את עצמם ללא הרף במהירות מהרמפות תוך בקשות "זוז הצדה בבקשה" ואחרים שמסיימים תרגיל מורכב כחוט השערה מהגלגל הקדמי שלי ב"מנואל" מפואר. אני חוזר מספר פעמים לאוטו כדי להרכיב מגיני ידיים, נעליים בלי קליטים ועוד עצות שונות שקיבלתי מדרור ומהרוכבים, כגון להוריד כיסא עד הסוף, לקצר ולנעול בולם, להעלות לחץ בצמיגים…אז זהו? אני מוכן? תרגיל ראשון? "נסה להגיע לשיא הגובה של הרמפה", אומר דרור "כשאתה ניצב לשיפוע ואז תסתובב בחזרה בשפת גוף" כשהוא מדריך ומדגים באחת, ואני כבר מתחיל להזיע…

בשעה שאני מנסה, בגמלוניות ובלא הצלחה יתרה יש להודות, להתמודד עם התרגיל הראשון שלי, תכירו: דרור האס, בן 38, יועץ טכני לענייני רכב, נשוי עם שני ילדים מהיישוב בת חפר. דרור הוא דמות ותיקה ורוכב אקסטרים מהגרעין הקשה בסצנת ה-BMX וה-DH והמנהל המיתולוגי של פורום דאונהיל ופרירייד ב"תפוז". הוא ידוע  בכינויו DHDror, מתחרה DH בעל הישגים מרשימים כגון מקום שלישי בתחרות ה-DH בבית קשת, וראשון בתחרות בצוק מנרה בקטגוריה מסטרס א`. דרור הוא טיפוס מרתק שגם משקיע הרבה בניהול והקניית ערכים לקהיליית הדאונהיל והפרירייד הצעירה החוסה בפורום באתר תפוז שבניהולו.

מפגש עם עולם ה-BMX

אתה יודע שהמקום הזה קיים כבר 15 שנה?" שואל דרור ומיד מוסיף בחיוך "אני פה מהיום הראשון". אני מודה שעולם ה-BMX זר לי לחלוטין, ודרור מספר שהוא רוכב מילדות, לכל מקום ולכל מטרה, על אופניים, ושבכלל רכיבת BMX היא השורשים והבסיס לכל סוג רכיבה אגרסיבית. כפי שכבר הבנתם הבחור יודע על מה הוא מדבר. אני ממשיך לנצל את ההזדמנות הנדירה שנקרתה בדרכי וגולש לרמפות לכמה סיבובי היכרות עם השיפועים, מנסה לא להפריע לרוכבים שעוברים באוושה לידי. לאחר זמן מה אני מנסה את האופניים של דרור, וזה קשיח בטירוף הדבר הזה, פשוט קשה להאמין. "המעבר מאופני הרים לאופניים כאלו הוא אכן מאוד חד" מסכים דרור. "רוב אופני ה-BMX הם 20 אינץ`, ושלי הם 24 אינץ`, כדי למתן את הפער בינם לאופני שבילים. המזלג קשיח, לחצי האוויר גבוהים והצמיג בפרופיל עגול כדי שיתגלגל בקלות". זה לא הכל מסתבר. מעבר לקושי בהסתגלות לרכיבה על אופניים קשיחים שכאלו ועוד על גבי משטחי עץ קשים, אני מבחין שאין בכלל ברקס קדמי. עוד משהו להסתגל אליו. יותר מאוחר אני קורא באינטרנט על טרנד בקרב רוכבים מתקדמים בתחום, לרכוב ללא מעצורים כלל…

"יש גם חסרונות בללמוד על ריג`יד" (מזלג קדמי ללא בולם, מ.ז) מסביר דרור "כי אתה לומד יותר מדי להיזהר מדברים. נגיד שאתה נוסע ברחוב אז אתה מהסס לעלות מדרכות כדי לא לפוצץ גלגל אחורי וכדומה. כשאתה עובר לרכיבת DH יש לך מתלים שמשטחים את הכל, ואז אתה רואה מדרגה ואומר לעצמך שצריך למשוך כידון, אבל אתה לא חייב. בעצם אתה יכול לדרוס אותה. זה רק מין ציור על הקרקע עבור האופניים שלך".

היסטוריה בקליפת אגוז

מסתבר שדרור שימש כסוג של מנהל פורום עוד הרבה לפני שהיה קיים דבר בכלל פורום באינטרנט. עוד בשנות השמונים, כשחיפש את הקשרים והאנשים לרכוב איתם, גילה שהסצנה קטנה מאוד. הנער הצעיר התיישב לאגד רשימות טלפונים והרים בין היתר את אחד מהמפגשים המוצלחים ביותר על מגרש סמוך למקום שבו מאוחר יותר הוקם ה"סקייטפארק" בספורטק. דרור, אז בן 17, הגיע ברכיבה מכפר סבא ואיתו למפגש הגיעו כחמישים רוכבים מאזורים שונים בארץ כגון בת ים, חיפה, מאזור לוד. דרור מתרגש לזכור את חשיבות האירוע לאותם ימים שבהם לא היה קיים שום אמצעי תקשורת המוקדש לתחום, כגון עיתון ואינטרנט.

שנות השמונים היה העשור שבו הגיעה אופנת רכיבת ה-BMX. באותן שנים הסצנה היתה בשיאה, אך דעכה עם הזמן כמו כל דבר אופנתי. כיום קיים קומץ של אנשים המהווה את הגרעין הקשה של הענף דואג לתחזק אותו ולשמור עליו בחיים, כל זאת למרות שבני הנוער של היום כן נחשפים לתופעה יותר מפעם דרך פורומים באינטרנט וערוצי אקסטרים בטלוויזיה. אני מזכיר לדרור שאז היתה רק טלוויזיה לימודית וספורט של שבת ושואל ממי לומדים בעצם את התרגילים? דרור מספר שבאותם ימים היו חוברות שהחבר`ה היו מנויים אליהם וניזונים מהן תוך כדי שהם מסתובבים בחבורות שאינן קשורות לחבר`ה מבית ספר שלהם, מה שגרם לכך אגב שהספורט נתפס כעיסוק לחריגים, ואכן דרור מספר שצחקו עליו כי הוא בין הראשונים בתיכון, שהלך עם מכנסי באגי. הסצנה המקומית דאז שאבה אם כן את השראתה מסטייל הרכיבה והאופנה שהיו מתוארים בחוברות מהנטינגטון ביץ`בקליפורניה ועוד, דרור אפילו ניסה להרים עיתון BMX מקומי תוך שימוש בטכניקה של הדבקות. הרבה פנטזיה, הרבה רומנטיקה, כמו שצריך.

שנים רבות לאחר מכן…

פורום פרירייד ודאונהיל ב"תפוז", שדרור הוא אחד ממנהליו, צמח כדי לספק פלטפורמה לתיאום רכיבות DH המעורבות בלא מעט לוגיסטיקה. לאחר מספר סופי שבוע שדרור מצא עצמו בלי תיאומים ובלי רכיבות, הוא פנה לאיציק הופמן, מנהל פורום אופניים בתפוז, שבו באותה עת בדיוק חיפשו אדם שיסכים לקחת עליו את משימת הקמת הפורום. מעבר לתיאום רכיבות, הפורום שימש גם להחלפת מידע טכני, מסלולים חדשים לרכיבה ופעילות סביב תחרויות. בעקבות צמיחתם המהירה של ענפי רכיבת האורבן והדירט, הצטרפו הרבה ילדים לפורום והעניקו לו את הצביון הצעיר והתוסס שלו. מי שצופה בפורום יכול לראות את דרור מעיר על רכיבה בלי קסדה ו/או אוסר על פרסום תמונות בלי קסדות, מתקן פה ושם שגיאות כתיב וכמו שהוא אומר "אלו ילדים שאו שהם עושים אורבן או עושים ICQ בבית. אז בכיף. אם הם נחשפו מתוך הפורום לצורות רכיבה אחרות כמו, קרוס קאונטרי או רכיבת שבילים, וישנם מקרים כאלו, או קיבלו קצת חינוך טוב וטיפה יישרו אותם קצת עם שגיאות כתיב או מודעות לרכיבה עם קסדה, אז וואלה עשיתי משהו, תרמתי משהו."

"ומה, הילדים בפורום נותנים לך Respect?" אני שואל. "אני חושב שלא," אומר דרור בכנות "זה נכון שהפורום מלא בילדים וזה בסדר, אבל אין ספק שזה מרחיק את החבר`ה שאני גם רוצה שיצטרפו לפורום". "אבל החבר`ה שאתה מדבר עליהם (הבוגרים), הם יחסית מעטים ולעומת זאת הילדים מהווים את הדור החדש" אני מקשה. "נכון, אבל כל כך הרבה רוכבים שקיימים לא נכנסים לפורום מלכתחילה, ואם היתה לי נוסחת פלא לבגר את הפורום זה משהו שהייתי קופץ עליו". "אז אולי לפצל את הפורום לפורומים של אורבן ודירט?" אני מעלה רעיון. "נכון. תראה יש את הקומונות שהן למעשה פורומים פרטיים, שמנקזות הרבה מרוח השטותניקיות. גם אתר בלו-בייק מרכז מאסה, שאינני יודע להעריך אותה, והילדים כותבים שם עם שגיאות כתיב ללא הפרעה. בכל זאת הייתי רוצה שפורום הדאונהיל פרירייד יהיה יותר קרוב למה שקומונת אול מאונטיין היום, תוסס אבל לא יותר מדי". "זה לא פייר, שם בקומונה כולם 30 פלוס" אני אומר "ובאופן טבעי האנשים פחות משתטים" ומדמיין לעצמי בחיוך את חברי המבוגרים שמתנהגים כמו ילדים באותה קומונה, אז הכל יחסי כנראה. "כן," אומר דרור "עדיין. קומונה זה המקום להשתטות, והייתי מעדיף אם כך להשתטות עם חבר`ה שעזוב רגע את הגיל, יש להם אחריות שמאפשרת לתאם איתם רכיבות ולהיפגש בשבילים, אחת המטרות הראשיות שעבורם הוקם הפורום". "אז להיות מנהל פורום זאת בעצם סוג של `ציונות`?" אני מסכם. "לא, זה חלק מעולם הרכיבה בשבילי. אם אפסיק לרכוב אז אולי גם אפסיק לתרום בנושא, אבל כל עוד אני רוכב זה חלק מהעניין."

"דחפתי את קטן"

אנחנו ממשיכים לשוחח ולרכוב זמן מה תוך שאני מתחיל להרגיש טבעי עם ההילוך היחיד, האופניים הקשיחים והשיפועים של הרמפות, אבל אני לא ממש מייצר זמן אוויר. הזמן קצר, ובואו נודה, כנראה שרוכב BMX מהולל בן למעלה מארבעים אני כבר לא אהיה. ישנם אתגרים אחרים שיותר מתאימים לי אישית, אבל היה מאוד כיף לחוות טעימה מהתחום ולהתחפש קצת. פרשנו אם כך הצדה ודיברנו על ענפי ספורט נוספים שדרור נגע בהם, כגון דואל ופורקרוס ששם גם יצא לו שם של רוכב חזק וכוחני על המסלול.

"אמת" מתוודה דרור בחיוך "את דן ברגשטיין (קטן) אני העפתי בדואל בארי השני לקיבינימט מהמסלול. נדמה שזאת היתה התחרות אקסטרים הראשונה שלו. באימונים אני זוכר שכל פעם שהייתי מזנק הוא היה רוכב לידי לאט, מסתכל ולומד את שפת הגוף. פתאום בבוקר לפני התחרות הוא מגיע לידי לראן ואיך שאנחנו יוצאים אני אומר לעצמי `וואי, הבן אדם שולטטט…`. בראן הרשמי בתחרות אנחנו יוצאים ושומרים על אותו קו, ככה אחד ליד השני, ואני אומר לעצמי שאני חייב להילחם כי עוד מעט המסלול מתמזג לקו אחד, ואני מתחי ללדחוף אותו עם המרפק והוא דוחף בחזרה ואני דוחף והוא בחזרה ואנחנו ככה ננעלים במרפקים, והגריפים ככה עולים אחד על השני, נתפסים… ופתאום אנירואה אותו `ווווששש` עף לקיבינימט, וחול מעורב באופניים מתעופף לידי ועובר אותי והוא יוצא מאובק מהשיחים. היה לא נעים," מחייך דרור ואנחנו צוחקים לשמע התיאור המשעשע. "אכן יצא לי שם של אגרסור, ואני מניח שדואל ופור-קרוס מוציאים את האגרסיות שבי".

אקסטרים דחוס

כחוט השני לאורך כל השיחה אנחנו חוזרים ומדברים על רכיבת BMX ו-DH לעומת רכיבת שבילים. דרור מספר שב-2001 הוא הצטרף לרכיבת פרירייד עם חבורת הזבל דאז (שמנתה את נמרוד כהן, עידו סופר ועוד), והם קרעו אותו לגמרי. רכיבת שבילים לא ממש מפתה אותו לצאת מהבית והבנו שהאקשן שברכיבות BMX ו- DH הרבה יותר דחוס. "רכיבת DH משאירה לי המון טעם לעוד ונותנת לי הרבה מאוד בחיים הרגילים. גם אם תצרף את כמות הדקות נטו לרכיבה שלוקחת חצי יום ותגלה שהמספר הוא אולי 30 או 40 דקות, וגם אם לפעמים אספר לך כשנמאס לנו בראן האחרון אז אנו חוזרים הביתה כמה שיותר מהר. כבר ליום המחרת אני כבר רוצה לרכוב שוב. אני מחכה למתלים האלו שעובדים והידיים שנלחמות, השור הזועם שרוקד לך בין הרגליים ואתה מנסה להשתלט עליו וזה מה שמלווה אותי כל השבוע עד לסופ"ש שאני נוסע למנרה עוד פעם. אתה מבין? יש לי שאיפה כל השבוע לחזור למנרה. בשנתיים האחרות זה שמחזיק אותי".

מה הלאה

מרתק היה לפגוש את האיש שמאחורי הניק. נושק לארבעים עוד מעט, מלא מעט בתהיות מה הלאה ולמרות גוף הדואב מרכיבות, האיש ממשיך לרכוב סגנונות רכיבה אגרסיביים ולהגיע להישגים. יותר מכך, דרור ללא לאות, ממשיך לתרום לקהילה, לפעול לשימורה ולהיות שותף לניתוב שלה לדרך שבה הוא מאמין. אני משוכנע שיהיו חבר`ה שעוד כמה שנים יגידו "DHDror? מה, גדלתי עליו!"