בגובה הכידון

דימדומי גשם

// 20.11.2007 // בלוגינג, כל הפוסטים

יש אחת כזאת בשנה, רכיבת דימדומי הגשם הראשון. בשעה שענן אדיר שטף את איזור המרכז, רן תיאר לי בטלפון את הגשם האופף אותו וביחד חישבנו סיכויים לגנוב שעתיים רכיבה בצהריים. ככה זה שאתה עצמאי, עבד לעבודה, אבל יש מצב שאף אחד לא רואה, ואז אפשר לתפוס פינה או זולה, או איזה "בן שמן" בקטנה.

במושב שלי נאדה, כלום, גורנישט. גירגורים של רעמים ממזרח ואפרורית קלה. אף לא טיף קטן הרטיב לי את החצר. האינסטינקטים הישנים של רכיבות החורף חוזרים, ואני מריח שיש מצב. "יאללה" מחליטים לקחת סיכון. הכל בהיר, אך ליד שדה התעופה, בעליה לכביש 443 למודיעין אפשר להבחין בשבר ענן כבד ואימתני מעל קברות המכבים. אני מביט בו בעניין כשאני פורק את העוזי. מהיום רק על העוזי, צריך להתחבר לקראת תחרות הDH במנרה עוד שבועיים. רן מגיע בחיוך, מצויד כרוכב אול מאונטיין קלאסי עם קסדת פראשוט ומגיני קייל סטרייט. אנחנו יוצאים לרכיבה זוגית, כזאת שממנה התחיל הכל, לפני כשלוש שנים, במיר"ב כשרן היה על אופני זנב קשיח טרק חבוטים, 21 הילוכים, חולצת כותנה וצמיגים מנופחים למוות, ואני עם סנטה קרוז בלייר דנדשות, קרניים בכידון, בגדים צמודים ומזויעים, ונעלי ספינינג עם קליטים. קלולס.

אנחנו יורדים ב"פגודה" בספיד, כשרן על העוזי ככה בשביל לבדוק מה זה בכלל, וצעקות התענוג שלו מפלחות את הAbyss. אין נפש חיה, איזה קונטראסט לשבת העמוסה. בגשר הבטון אנחנו עולים שמאלה ונכנסים לסינגל בגבעה, שגזמנו אותו בשבת בבוקר. הקטע שיורד בחזרה ושאך נגזם, מהיר בטירוף, איזה כייף. אנחנו משלימים את הלופ כשגשם ניתך עלינו, נמלטים ליד המשאבות וממתינים כמה דקות מתבוננים בבוץ הנרקם על הצמיגים. זהו. נגמר. מעכשיו רק פאן.

מטפסים בסינגל מימין למשאבות (סינגל אופנועים שיש לדעת מתי להכנס ומתי לצאת ממנו) ומגיעים לבאמפים בהפוכה. מכאן אנחנו מטפסים לליגד. הקצב רגוע, ואני מרכיב בראש את הקומפוזיציות של החורף. המפות של שביל.נט גרמו לנו לברוח למחתרת ולהקים את "בן שמן החדשה". סדרות של קוים חדשים, חלקם מבוססים על סינגלים קיימים, או בתוליים, או כאלו שמסומנים בימים אלו. בליגד אני תופר קו בין שני דרכי עפר, ומגלה שני סינגלים ישנים שהגיע הזמן להחיותם. אנחנו מטפסים לכוון הגינת סלעים ותוך כדי תופרים ויוצרים עוד כמה קוים חדשים. שקט מוחלט. פורטו מתקשר לספר שגם הוא לא יהיה במנרה מה שאומר שאני בין היחידים שייצג את החבר`ה שלי, אבל מנוי וגמור איתי בלי קשר לכלום שאת החויה הזו אני עובר.

מהגינת סלעים אנחנו שוברים שמאלה ומתחילים לטוס. העוזי מתגמלים על ההשקעה ביג טיים. כמה שאני לא זורם עם אופני הזנב קשיח והסינגל ספיד שלי פה, את העוזי האימתניות אני צריך בכלל לרסן. אנחנו שוטפים את הסינגל ועולים את העליה הקצרה להמשך שלו שם גזמנו ופנינו רק שעה לפני כן, קו חדש לסלע המשגר אותך לאויר. עכשיו אפשר לקפוץ ארבעה קפיצות קטנות ברצף, שימו לב בפעם הבאה שאתם שם. אנו ממשיכים בקו מהיר וקצת עליות עד לבאמפים ו(ימינה ימינה!) לסינגל עם הברמים מחלצי צריחות שלו ומסיימים שוב במשאבות. החיוך מרותך לפנים. קריר, האדמה מריחה מגשם, והבוץ זניח. אפרורי, ויש הרגשה של אותו רגע שאפילו מצלמה לא תתפוס. מטפסים מנהלתית ויאללה הביתה. חמש כבר חושך.

איך איך נספר ולמי, אפילו בקומונה בתפוז כאשר שמים שורה "היה גדול" אחרי רכיבה זה הולך לאיבוד מיד. הרגעים הללו, אותם אנחנו אוספים והרבה, אפשר לחלוק אותם רק עם שוכני היער, בינהם יש לא מעט פה לא?…מי עוד שם? חיילים במשחקי ניווט עם הכלבים שלהם, איש ששורף מסמכים בחבית, אוטו עם שני נאהבים…וכל הוירדואז של היער. We are included.