בגובה הכידון

גאולת הזיקית, או, סיפור על "וואו"

// 21.04.2009 // בלוגינג, כל הפוסטים, ציודים וטיפולים, רכיבות

כמעט שנה שהזיקית מביטה בי בעצב מהמחסן, ערומה מהאביזרים שמקנים לה את הזהות השלמה שהיתה כה זקוקה לה. שנים אחרי שפונקה באין ספור וריאציות של רכיבים משובחים, צילומים מונומטאליים ואפילו כתבות בעיתון, נאלצה להשתופף במחסן העבש והקר ביחד עם שלל שלדות ישנות. "איך חלפה לה תהילת עולם”, חשבה לה. אחרי זה עברה לסלון העמוס באופניים של צ`רניחובסקי. שפינטז לבנות אותה כסינגלספיד אבל התעכב לו ואז נדדה אפילו למחסן של לוי בחורשים.

אני המשכתי לי במסעות מחקר של שלדות פלדה, סינגל ספיד, 29” ושיכוך מלא תוך שינון ההבטחה שפעם אבנה אותה מחדש. ולמכור? מה למכור…אנשים מציעים לי גרושים על שלדה יקרה שמעבר לכסף היא בעלת ערך סנטימנטאלי וקסם לא מובן, כזה שמחלץ "וואו" מכל מי שעולה עליה בפעם הראשונה. וכמה "וואו-ים" אספתי כבר הפסקתי לספור…אז למכור בעבור נזיד עדשים? שתשאר. וכך היה.

זה קצת היה מצחיק לראות אותה מכשכשת בזנב הקשיח כמו צ`יקו הכלב לפני הארוחה, כשסיפרתי לה על התוכנית לשדרג את האופנים של אח שלי. רכיבי כניסה? פחחחח…"הכל אני מוכנה כדי לצאת מהמחסן הזה” הסתכלה בי בעינים עגולות והניפה את תומכות השרשרת שלה לרווחה. “V ברקס, מזלג ג`ודי, מה שאתה רוצה, רק תן לי להרגיש את השבילים שוב בבקשה…” כך אמרה השלדה הקטנה ודמעה נצצה בעינה. "אל דאגה זיקית שלי" ליטפתי אותה באהבה, תמיד היתה לה את התכונה לעשות לי רך בלב, "אז תפונקי ברכיבים בסיסיים אבל בעלי זיקה היסטורית, וישגם הפתעה – מדבקות חדשות!” ולא היה גבול לשמחתה.

אריאל הגיע בשבת עם הטרק 4500 המיתולוגיים של רן ציפורי. הבטנו בהם בתחושה עצב קלה שהרי הם אופני כניסה אבל עם הרבה כבוד ומורשת. על הצינור העליון שלהם חרוטים כל הסינגלים הטכניים שנכבשו ע"י רן במיר"ב בתחילת דרכנו הרבה לפני צונאמי האינטשים, המתלים וקודי הלבוש של רוכבי האול-מאונטיין שנים לאחר מכן.

אין ברירה, הספדנו וצריך לעבוד. עד מהרה הטרק המיתולוגיים הופשטו מעורם. בדרך ויתרנו על הקראנק המקורי (סוגר ציר מפלאסטיק למען השם!) והרכבנו מהמחסן שעטנז זרועות רייס-פייס לבנות עם הצלחות המקוריות שעברו הברשה וניקוי. הV-ברייקס ומערכות ההינע הועברו כמעט ללא שינוי. מזלג הקפיץ הישן שהפתיע באיכות השיכוך שלו, הותקן לאחר טיפול קוסמטי שבמסגרתו נפטרנו מהכיסויים המכוערים שלו. כידון, סטם קצר יותר, מוט כסא והנה עמדה לה מבויישת הזיקית ואריאל מסתכל עליה כשכולו ממוטט מאהבה ממבט ראשון.

"אני אמור להבחין בהבדל כלשהוא?” שאל אותי אריאל בחשש. “לדעתי כן" חייכתי,“למה?” שאל, “עזוב תיאוריה, יש שינוי בגיאומטריה ויש סיפור על שאמאן במפעל של סנטה קרוז שנותן בלחש בסוף הייצור ובכלל אין לי כוח להסביר, בא תעלה עליהם ותגיד מה דעתך…” וחמש דקות אחרי זה כבר אני שומע עוד פעם את ה"וואו"… ”איך איך? רק החלפנו שילדה" זרח אריאל…”הן טסות, רוצות לעוף קדימה, אני מפדל והאף מתרומם, הן מהירות הרבה יותר!”

אני מחייך ולוקח סיבוב ומרגיש שוב את קסם הזיקית מטפס לי לאורך הגב בדיגדוגים נעימים. לא משנה שהגלגלים חלשים ודקיקים, המזלג ענתיקה, המעצורים בסיסיים, הכל פשוט עובד כמו חלום והאופניים משדרות פאן אמיתי ורוצות לתת בראש עכשיו ומיד. והזיקית? מחייכת בגאווה ועושה כל מה שביכולתה לדלג במעלה השביל תוך קריאות עונג אלומינימיות קטנות בתדר שרק כלבים שומעים. “יש! אני שוב נוסעת!”…ואני? לי יוצא כמובן "וואו" ענק של החיים…