בגובה הכידון

כרוניקה של רכיבה ידועה מראש

// 17.11.2009 // בלוגינג, כל הפוסטים, רכיבות

יש את הימים האלו שאני חוזר עם זנב בין הרגליים ולא מבין איך בכלל יצאתי מהבית. כלומר כן מבין, כי הרי כבר למדתי שיש קשר קלוש בלבד בין התחושה בבוקר בדרך לרכיבה לבין האופוריה שאחריה.

ההתמכרות שלי עדיין מצליחה להוציא אותי מהמיטה בגלל התמורה שהשראתה כה קלושה ב5:30 בבוקר, למרות ההשכמות הקבועות של איתי ב5:00 והביקורים של איתמר שמתגנב למיטתנו עם חום שאפשר לטגן עליו ביצה. אני עדיין זוכר שכייף, שכדאי, שאני חייב לקום, למלא מים, להכין את הציוד בחיילות, לספור בתת הכרה שלקחתי הכל כולל כפפות ולצאת הלום ומטושטש לאוטו.

אבל יש מספר כללים שאין לעבור עליהם: לא יוצאים לרכיבה אם ישנת שלוש שעות, או עם ציוד לא תקין, או בלי פנימית ספייר, או מטושטש, רעב בלי מים, הרשימה עוד ארוכה. ואז מגיע אותו בוקר שאני יוצא כנגד כל הכללים שלי רק כדי לחשוף את עצמי לכרוניקה של פציעה עקב חוסר הריכוז ברכיבה הטכנית שכה מרבים אנו בה.

זה הימור. 50%-50%. לפעמים זה פשוט מצליח. אולי חצי שעה קשה ומסוחררת בהתחלה על האוכף, ומחשבה ברורה של "למה אני צריך את החארה הזה?" ואז האדרנאלין והפרומונים משתלטים, אתה נכנס לזה ומגיע מחוייך לאוטו. רק מה, לפעמים זה לא עובד. ממש לא. כמו לפני שבוע.

משום מה, כהרגלי טרחתי להודיע ברשת על הרכיבה ושכחתי שעבר שבוע גשם שטען את כולם בשקי ציפיות עצומים. אז אני מאחר, ועמית נקרעה לו השרשרת, ובין לבין אני מנהל 20 שיחות ו30 סמסים על מפגש בבן שמן ביום שישי, שזה אבסורד מוחלט כי כל אלפי עם ישראל נמצא שם ואתה במילא פוגש את כולם בסינגלים גם אם לא תרצה. הכוונתי את כולם ל"רומני", אותו סינגל חדש ומושקע שכולם רצו לראות ויצאתי עם החבר'ה שקבעתי איתם מראש. האחים "חי", עמית ועזר.

שני ראנים חלקלקים ב"רומני", קפיצות פה ושם והנה אני נאבק בארבעה תקיעות שרשרת רצופות עד שהמוח האיטי שלי קולט שה"אוזן" בכלל התעקמה ואני משחיט את זמני לריק. טרוט ועייף, הצלחתי להשמיש את האופניים ולרכוב עוד נטו של 10 דקות לפני הפיזור.

את הזנב סיבבתי טוב טוב מקופל על הרגל הימנית שלא יראו וחזרתי הביתה עם חזה מנופח במלאכותיות מעושה. אבל על מי אני עובד. לנורית הספיק מבט אחד לזהות את חוסר האנרגיה שהשתלט עלי והיא חזרה לצפות בטלויזיה.

מתקלח, הילדים ישנים- מחליט להכנס למיטה לגרש את הדכאון.

.

.

.

אל דאגה, יומיים אחרי צרחתי מאושר בירידות בפארק קנדה – "המוג'ו חזר!"