בגובה הכידון

הפסקת עישון

// 13.07.2010 // בלוגינג, הגיגים

12 שעות בצימר עם האישה. השקט הקיף אותנו במושב שפר שבגליל כשהרוח החמה הצטננה לפנות ערב ושטפה את ההר. הבטתי באצבעותי בשתיקה מנסה להבין איך הגיל משתקף עליהן. אני בן 46 וזאת יציקה. בגיל 50 אפשר כבר להכיל את הגיל אבל עכשיו, כרגע, אני מרגיש זקן.

אשתי מביטה בי ומחייכת. סוף סוף הצלחנו לארגן זמן איכות הרחק מהזאטוטים ומהפרוייקטים שלקחנו על עצמנו בשנתיים האחרונות. מעבר בית, הריון, לידה, גידול זאטוט מתוק בן שנה וחודשיים שעושה לנו בצפר בלילות…עכשיו רק נגמר "טריפל" של שבועיים וחצי שלשולים, כמה ימים של חום עקב חיסון ואז לקינוח שתי שיניים שיצאו בבת אחת. אנחנו סמרטוטים, הזוגיות שלנו נראית כמו סחבה, אנחנו לא יוצאים בערבים, בטח שלא מצליח לקום לרכיבות אחרי לילות טרוטים ועייפות שהפכה בעיקר נפשית.

והסיגריות חזרו השנה, אחרי שהפסקתי בגיל 40, וכמעט כל ההשגים עם הדיאטנית נמחקו, הלכתי אחורה במידה מסויימת. הבית נכנס למנהלות סגריות, מאפרות, והילדים רואים אותנו מעשנים. ואני מנסה גבולות, מספר סיגריות מועט ביום רק כדי להזכר עד כמה הייתי מכור, לפני הספורט…אז החלטנו. ארזנו כמה התחלות במזוודה והבאנו אותם הביתה. מפסיקים לעשן שנינו, מעיפים את המנהלות מהבית ומהמכוניות. יוצרים בית נקי מטבק לנו ולילדינו. מתחילים כל בוקר עם חיוך, ומנסים לזכור שמאחורי ערמות הכביסה, והצעצועים והמטלות והקשיים, יש לנו משפחה אוהבת. דברים בסיסיים, קטנים, מסגרות, עוגן.

ספורט? תמיד קשה לקבל את השבועות הללו שקורים מדי פעם ואשר בהם לא רוכבים ממגוון סיבות, אבל השנה זה קשה מכל. אני יודע בליבי שמכאן זאת רק עליה, והצוציק כבר עוד מעט הולך והלילות מתייצבים, והסטארט-אפ בתחום איכות הסביבה יתייצב, ובחודשים הקרובים אדע בודאות אילו מן המסלולים שפיתחתי בשנתיים האחרונות ישא פרי, ואיך יראה עתידי העסקי.

נזכר במשפט שאמר מרואיין אחד שלי באחת הכתבות. באותה תקופה הוא היה בן 50 ומשהו ובחיוך אמר לי ש"תמיד יש לי משהו שכואב בגוף אבל כשאני עולה על אופניים, שום דבר לא כואב לי". עכשיו אני מתחיל להבין ולהכיל מה שידעתי כבר קודם….שבתקופה זו בגילנו, כשאנו מחליטים להתחיל כמה התחלות חדשות כמו בית ותינוקות, אז אין כבר את את הדרייב לקום שלוש פעמים בשבוע בחמש ולרכוב.

ושעוד מעט כמעט, ממש עוד מעט, נתחיל ליצוק יותר זמן פנאי לתמהיל ואז אוכל לחזור לסינגל ספיד ואולי גם לעשות דאונהיל כמו שצריך. יש לי כבר פולפייס וגוגלס חדשים. ואופני השבילים במצב סבבה, הן מחכות לי, כולן, בחדר, שאצא וארכוב (לשון נקבה, מכוון, אנחנו עוד נחנך את האקדמיה ללשון).

גם המוסיקה חוזרת, ויש כבר מיתרים חדשים על הגיטרה, ואפילו חזרה אחת או שניים בשביל התיאבון. צריך להתאמן אם אני רוצה לחזור לנגן אם החבר'ה שלי, אבל זה בהחלט אפשרי.

סוגר את הטלפון ביומולדת שלי בבוקר לשעתיים ונכנס למיטה בחזרה. עצלות-פינוק כזה. בלי שאף אחד ידע. ועכשיו גם הגיע היומולדת של האישה. יום אחרי. אני ב-12 היא ב-13. הבדיחה שרצה היא שכדי להתמודד עם הדיסלקציות שלי, חיפשתי מישהי שיהיה לה יומולדת באותו יום כמוני ואז לא אצטרך לזכור :-)

שולח לה זר פרחים לעבודה בבוקר, ומתחיל סוף סוף להרגיש יותר טוב. שיהיה כייף, ובעצם מותר להניח את הראש לרגע אבל תמיד צריך לזכור להודות על מה שיש. 4 ילדים נפלאים, שירה-18, גל-14, איתמר-4.5 ואיתי -שנה. התחלות חדשות בעשור החמישי לחיי. משפחה נפלאה, חיים הכי לא משעממים בעולם, מבול של ברכות מאנשים יקרים שאוהבים וחושבים עלי ביומולדת שלי ו…בריאות טפו טפו. אמן.